אחת החוויות החוזרות על עצמן בהורות שלנו, ונחוות שוב ושוב כקשות מאוד לביצוע, היא לעמוד מול בקשות הגוזל הקטן שלנו, ולומר לו איתן: "לא!" יחד עם זאת – ללא קיומם – לא מתקיים המרחב הבטוח. לא ניתן להבחין בין פנים וחוץ, כאשר אין הגדרה של מה הפנים, ומה החוץ. אין שום ספק בעניין. אם רוב ההורות שלנו מרוכזת במה שאסור לעשות – יש לנו עוד הרבה מה ללמוד. הורות / חינוך אינה רק איסורים. אבוי לנו אם כך. הדברים הבאים, יעסקו דווקא בצד החיובי של ה"לא!". מהם הדברים הטובים שלומד ילד שחווה "לא!" מהוריו?

מה קרה לה למילה הזו – "עונש" - שהפכה להיות מוקצה כל כך? קצת על "ענישה" הצעד הראשון הוא בירור מילוני. מהו פירוש המילה. על פי מילון בבילון, העונש הוא : "ז') גמול, קנס, נקמה, דין, גזר דין, הכרעה, פסיקה, משפט, שפטים, צדק". הפירוש שניתן באנציקלופדיה האינטרנטית YNET היא ארוכה קצת יותר: "עונש, הוא הסנקציה שהחברה מטילה על מי שהפר חוק שנחקק כדין, נתפס ונמצא אשם אחרי שנידון בהליך משפטי תקין. האלמנט היסודי בעונש הוא שבאמצעותו נגרמות לנענש מדרגות שונות של אי נוחות וסבל גופני ונפשי." אם נבקש להתייחס לענישה בתחום החינוכי, הרי שהמקור שאליו ראוי שנפנה הוא סקינר. סקינר פיתח תיאורית למידה ביהוויוריסטית, שבבסיסה מונחת ההנחה כי האדם הינו ייצור שהתנהגותו מתעצבת על ידי חיזוקים וסמיכויות של גירויים מסביבתו הקרובה. סקינר הגדיר את העונש כגירוי לא נעים שבא בעקבות התנהגות לא רצויה. מטרתו ללמד שאין לחזור על אותה התנהגות מפריעה שכבר נעשתה. התיאוריה מתייחסת לכך כי העונש – אין תפקידו להכחיד תגובה, אלא לעכב אותה. לגרום לדיכוי זמני של תגובה שאינה רצויה, ומן הראוי, כי בחלון הזמן שנוצר, ללמד את הילד מהי ההתנהגות הנאותה לאותה הסיטואציה, ולחזקה. (סגל, שמעוני ושרוני, 1997) על פי הגישה ההומניסטית, הרווחת היום בתחום [...]

חרם חברתי חרם חברתי הוא מושג מאוד מפחיד, ובצדק! הוא גם מאוד חמור. מי מאתנו, המבוגרים, שחווה חרם כילד, יודע לומר שהזיכרונות הכואבים, יכולים להשאיר בנפש צלקות כואבות ומשמעותיות יותר מאשר כל פגיעה פיסית. אבל החרמות הללו, שאנחנו זוכרים, הם על פי רוב חוויות חברתיות שנזכרות מגילאים גדולים יותר מאשר מגילאי הגן. אתם מוזמנים לקרוא עוד על חרם חברתי, כאן. בימינו, כשתופעות שמוגדרות כמאפיינות את גיל ההתבגרות, מחליקות להן למטה, לגילאים צעירים הרבה יותר, אנו נוטים לראות תופעות המזכירות ובהחלט מאפיינות חרם, אפילו בגילאים צעירים, כמו בגן הילדים. ההבדל המשמעותי הוא שבעוד שבגילאים מאוחרים יותר, מתאפשרת יכולת קוגניטיבית גבוהה יותר לגבי – איך זה יתקבל או יורגש על ידי נשוא ההחרמה, בגילאי הגן, היכולת הזו לא תמיד, ואפילו לרוב – לא קיימת. באותה מידה, יש להבין שגם הילד ה"מחרים" לא עושה את מה שעושה כדי לעורר חרם. הוא אומר את מה שעל ליבו – לחבר שלידו! זה הכל. מהלכים לא מתוכננים אם נשווה את המהלכים החברתיים הללו למשחק שחמט – נדבר על מהלכים לא מתוכננים, על מחשבה רק על הצעד הבא, וחוסר יכולת לצפות איך יושפעו חמשת המהלכים הבאים ממהלך זה. ילדים בגיל גן, על פי רוב, [...]

נוצרים השניים מן האחד. "עטוף ברחמים". כך תיאר אהוד בנאי את מציאותו של העובר ברחם אמו. צף, הוזה, מרחף, רגוע, נח בתוך אמך. פעלים המזכירים תחושה של נירוונה. של קיום שכולו טוב, חסר דאגות, חסר קשיים. מצב כזה מתאפשר אצל אדם במציאות חיינו – רק כאשר הוא חסר מודעות. ברגישות, בנאי היטיב לתאם את מצבו של העובר ברחם העוטפת באהבה של אימו. תיאוריות תואם תיאוריות התפתחויות רבות העוסקות במודעות ובהתפתחותה. בשלב זה של העובר בתחילת קיומו והווייתו– הוא חסר מודעות. רגע יציאתו לעולם – מעבר להיותו פלא מדהים! הוא רגע קריטי. גוף אחד – הופך לשניים! התינוק הרך אפילו לא ידע מה בדיוק הציק לו אולם ההיפרדות הזו היא לא היפרדות טוטאלית. התינוק אמנם נושם בפני עצו, אולם חמצן, הוא רק אחד מן הצרכים הפיזיים הנחוצים לו להתפתחותו התקינה. התינוק עדיין ניזון מגופה הפיזי של אימו. נכון. בימינו המודרניים, יש תחליפים טובים ויעילים להזנת התינוק הרך, וגם תינוק המוזן מבקבוק יכול להתפתח מצוין, אולם, מבחינה ביולוגית – האם, כמובן שבתנאי שבריאותה תקינה, מסוגלת להזין את תינוקה מעצמה ובשרה (חלבה...... לא בשרה... ) בתהליך ארוך ומרתק, מפסיק להיות התינוק תלוי בלעדית אמו. הוא מתחיל לאכול חומרים שאינם פרי [...]

האבחונים על מערכת החינוך (בעקבות כתבה על ריבוי האבחונים ששודרה בערוץ 2 ב 20.10.2014 ) אתמול בערב צפיתי בתכנית על מחדל האבחונים ומערכת החינוך. התכנית עוררה שאלה מהותית לגבי נחיצותם, מהימנותם והשפעתם של האבחונים על מערכת החינוך. על השימוש שעושים בהם העשירונים העליונים, על מקומם בהעמקת הפער בין המעמדות. אינני מנסה לסתור אף אחת מהתובנות אליהן הגיעו עורכי הכתבה. אני כן רוצה להתייחס לדברים שנאמרו שם, במקרה הפעם על ידי הגברת נתניהו, אולם זו לא הפעם הראשונה שדברים כאלה נאמרים. שכאשר נשאלה על מקומם ואחריותם של ההורים, היא מיד טענה ש"איש לא אשם" בקושי של הילדים בימינו להתמודד עם מערכת החינוך. כן. מערכת החינוך שלנו מיושנת. כבדה. יש לה נקודות תורפה לא מעטות. אני מסכימה עם זה.  אולם אני מוחה בתוקף על זריקת כל האחריות עליה. מערכת החינוך היא יישות המתקיימת בתוך החברה שלנו. התרבות שלנו. כמה קל להצביע על, כל הגורמים "האחרים" האשמים במחדלים. מי אלה? ה"אשמים" ? או אולי נחליף את המילה אשמה – במילה אחריות. כי עם אחריות, באה היכולת לעשות משהו בנידון. אחריות מביעה עמדה של כוח. בעוד שאשמה – מגיעה עם תחושה של קורבנות וחולשה. בואו נדבר על האחריות הזו. היום בבוקר, [...]

מושיט היד – ולוקח ירון ואופק בני הארבע משחקים בגן. ירון מסיע מכונית ירוקה, בהנאה צרופה. אופק אוחז במכונית אדומה, אולם רוצה גם את הירוקה. אופק רואה את שבה חשקה נפשו מוסעת לה לפניו. מושיט היד – ולוקח. ירון – פתאום קולט שנחטפה לו המכונית מן היד. הוא מניף את ידיו בחוזקה בתסכול, לעבר ה"חוטף". בעוד שני הילדים מנסים כל אחד מהם בעצמה להשיג את מושא עיסוקים, מונפות ידיים, נצעקות צעקות, נמשכת המכונית מצד לצד, ושני הגוזלים, שרק רצו לשחק בשקט, מוצאים עצמם חבולים וכואבים. ממממ...... לבקש סליחה אנחנו – המבוגרים האחראיים, מיד ממהרים לעצור את המהומה, ולהרגיע את הרוחות. מבררים, בודקים מה קרה, ומיד – מבקשים מן הילדים לבקש זה מזה -  סליחה. ממממ...... לבקש סליחה. מה לבקש? למה זה בעייתי בעצם, לדרוש מהילדים לבקש סליחה? דרך החשיבה הקונקרטית של הילד בגיל הרך. כשאני מבקשת מים – אני מצפה לקבל מים. כשאני מבקשת אוכל – אני מצפה לקבל אוכל. כשאני מבקשת שידליקו את האור – אני מיד רואה את התוצאה – יש אור. אך..... מה אני מקבלת כשאני מבקשת סליחה? מה אני מצפה מילד שיקבל כשהוא מבקש "סליחה"? מה, בראייתו המאוד קונקרטית בגיל זה, הוא מקבל [...]