אין תשובה חד משמעית לשאלתכם. , ובגיל שנה וחצי, עדיין קשה לי לענות בוודאות. אתם מכירים את בתכם הכי טוב, אתם יודעים מה היא צריכה.
לרוב, בסביבות גיל שנתיים – מתחיל אצל ילדים צורך בקבוצת בני גילם. המשחק החברתי מתחיל להתפתח, ועל אף שרוב התיאוריות גורסות כי עד גיל שלוש הילדים לא ממש מתייחסים לבני גילם, ניסיוני לימדני כי כמו בהרבה תיאוריות אחריות, כמו שגיל ההתבגרות מגיע מוקדם יותר, כך גם בגי לזה צריכים הילדים הצעירים את חברת בני גילם כבר בשלבים מוקדמים יותר.
מאידך, אני יכולה לספר על אימהות שבחרו להישאר עם ילדיהן בבית, עד שימלאו להם ארבע שנים. זה התאים להן, זה מתאים מסגרת המשפחתית שלהם. הילדים גדלים בבית עם ילדים, ולא כילדים יחידים, כך שאת חברת בני גילם – הם מכירים ונהנים מהם – גם מאחים, וגם מעוד שכנה הנוהגת באותה שיטה.
בגיל ארבע – זה כבר נחשב ליוצא דופן לגדל ילד לבד בבית. זה דורש אופי מאוד מיוחד של הורים היודעים להעמיד גבולות ביחד עם חום ואהבה, ומסוגלים ליצור בבית חברה קטנה המאפשרת לילדים להסתגל לעולם שבחוץ.
בגיל שנה וחצי, בה נמצאת בתכם, אפשר ללכת לבדוק גנים בסביבה, להתרשם לקראת שנת הלימודים הבאה. לא יקרה אסון אם היא תישאר בבית ותדאגו לה בהמשך בעצמכם לחברת בני גילה – זה אפשרי לפגוש חברים גם בגינה ציבורית.
מאידך, אחת החוויות היפות של ההורים הוא למצוא את הילדים הצעירים לומדים דברים ויודעים דברים – שלא באו מאתנו. בעולם קיימים עוד מקורות ידע, וחשוב שנעביר לילדים את המסר הזה.
אין צורך להשוות את הגן לבית – אין כל הגיון בזה. גן אינו בית, ולא מתיימר להיות. הוא אחר, הוא שונה, והמיומנויות המתפתחות שם הן אחרות.
חייבת לציין כי אני מאמינה כי האוריינות, יכולה להשתלב בכל פינה סוציו רמאתיות, וזו בעצם המטרה האוריינית, המדגישה את השימוש בשפה הכתובה, כחלק מחיי היום יום, ולא כפינה נפרדת בעלת מטרות נפרדות.
לשם פיתוח האוריינות, אפשר לתלות על הכניסה למרפאה, רשימה – תור, אם יש ברשותך מחשב, ניתן לקנות דפי מדבקות, ולהדפיס את שמות הילדים על מדבקות, כך שמי שאינו יודע עדיין לכתוב, אך מסוגל לזהות את שמו, יוכל להדביק את שמו, וכך לרשום את עצמו בתור.
כמובן שרופא זקוק לכרטיס חולה, עליו יהיה רשום שם הילד , ועליו “יכתוב” הרופא את אבחנתו.
הוא זקוק לפנקס מרשמים, כדי לרשום את התרופות, ועליו לכתוב לחולה, מהו הטיפול הדרוש לו…..
כך גם את פינת הבית, הייתי מעשירה בפנקסים, לעריכת רשימת קניות, ז’ורנלים לקריאה ועיון, (מתאים גם ל”מספרה”) .
פינת הספר, כמובן, יכולה לשמש כספרייה, והחלפת ספרים, המחייבת רישום של הילדים יכול להיות שניתן לתת לילדים להיות ” תורני ספריה” ולדעת איזה ספר נמצא אצל איזה ילד (כן, כן, גם כאשר הם קוראים בתוך הגן….)
בעניין פינת המשרד, זוהי פינה נהדרת, וחוזקה הגדול הוא בפיתוח מיומנויות הקשורות במוטוריקה עדינה בעיקר: סיכות מהדק, מספריים, שדכנים, גזרי בריסטול ונייר קטנים שניתם לחברם וליצור מהם דברים שאינם קשורים דווקא לקריאה, אולם מפתחים מאוד את שרירי האצבעות ובכך תרומתם למוכנות לכיתה א’, שעדין נראית קצת רחוקה…..
ניתן להוסיף (ואפילו רצוי), מקלדות מחשב מקולקלות, מחשבונים, וכל מה שמתקשר לדעתך עם עבודה משרדית, ויכול לשמש את הילדים ולעניינם.
בעניין הקישוט – אני חושבת שעבודות הילדים יכולות להיות קישוט נפלא, עם שלט המסמן את שם הפינה. הקישוט בגן אמור להיות מאוד פונקציונאלי, חשוב מאוד לזכור כי זו אינה תערוכה, אלא קיר המשמש את צורכי הילדים בגן.
גלי יקרה. מאוד מעודד לשמוע כי יש לך את הצורך לעזור לילדים ולקדם אותם ברוח האוריינות שנושנת את רשמיה החזקים על כל ציבור הגננות והילדים, אולם, אני חייבת להוסיף כאן כמה מילים; אני עדיין מאמינה כי כוחו הגדול של גן הילדים הוא בכך שהוא מזמן לילדים חווית ילדות. את בית הספר, יהיו להם עוד 12 שנים לחוות. בגן אפשר לעשות הכל, לזמן הזדמנויות אורייניות, מתמטיות, אך חשוב מאוד שהכל ייעשה ברוח של משחק, ותוך כדי התנסויות.
אני מאמינה כי את אכן פועלת כך, אולם אני מרגישה כי בשנים האחרונות, אנחנו (הורים ומחנכים) כל כך עסוקים בלהכין את הילדים לבית ספר… והילדות – קצת מוזנחת…..
בעניין פינות הנבנות עם ההורים: הן יכולות להיות בכל נושא. שוב, מאוד קשה לענות ללא התמקדות ספציפית יותר.
מקווה שעזרתי, ומקווה שתקבלי עוד רעיונות ואפשרויות שיועילו לך בתכנון שנה”ל הבאה.