ענישה וחינוך – הייתכן?

מה קרה לה למילה הזו – "עונש" – שהפכה להיות מוקצה כל כך?

קצת על "ענישה"
הצעד הראשון הוא בירור מילוני. מהו פירוש המילה. על פי מילון בבילון, העונש הוא : "ז') גמול, קנס, נקמה, דין, גזר דין, הכרעה, פסיקה, משפט, שפטים, צדק".
הפירוש שניתן באנציקלופדיה האינטרנטית YNET היא ארוכה קצת יותר:
"עונש, הוא הסנקציה שהחברה מטילה על מי שהפר חוק שנחקק כדין, נתפס ונמצא אשם אחרי שנידון בהליך משפטי תקין. האלמנט היסודי בעונש הוא שבאמצעותו נגרמות לנענש מדרגות שונות של אי נוחות וסבל גופני ונפשי."

אם נבקש להתייחס לענישה בתחום החינוכי, הרי שהמקור שאליו ראוי שנפנה הוא סקינר. סקינר פיתח תיאורית למידה ביהוויוריסטית, שבבסיסה מונחת ההנחה כי האדם הינו ייצור שהתנהגותו מתעצבת על ידי חיזוקים וסמיכויות של גירויים מסביבתו הקרובה.

סקינר הגדיר את העונש כגירוי לא נעים שבא בעקבות התנהגות לא רצויה. מטרתו ללמד שאין לחזור על אותה התנהגות מפריעה שכבר נעשתה. התיאוריה מתייחסת לכך כי העונש – אין תפקידו להכחיד תגובה, אלא לעכב אותה. לגרום לדיכוי זמני של תגובה שאינה רצויה, ומן הראוי, כי בחלון הזמן שנוצר, ללמד את הילד מהי ההתנהגות הנאותה לאותה הסיטואציה, ולחזקה. (סגל, שמעוני ושרוני, 1997)

על פי הגישה ההומניסטית, הרווחת היום בתחום החינוכי, האדם הוא יצור חושב, מרגיש, יוצר, מדמיין, חש ופועל, אשר מסוגל להפעיל את החשיבה ככלי מרכזי להסתגלות (סגל, שמעוני ושרוני, 1997) .

על פי גישה זו – אדם חושב ומרגיש, אמור להפעיל שיקול דעת, לקבל החלטות, ולנתב את התנהגותו, על סמך כל אלו.
אכן גישה הומניסטית, שהאמירות שבתוכה, מתיישבות באופן מסודר למדי עם אמירות של "תקינות פוליטית" הרווחות סביבנו היום.

השאלה העולה מן הדברים היא, האם ילד צעיר, בשנות חייו הראשונות, יש בידיו מספיק כלים וידע לעשות כזה שיקול דעת בכל מצב. הרי לא סתם נקבע בחוק כי עד גיל 18 אחראיים עליו הוריו (או כל אפוטרופוס אחר, לצורך העניין). ילד בגיל כה צעיר, ששנותיו עודן כה מעטות, לא תמיד מסוגל להבין את השלכות מעשיו שלו, על אדם אחר או על עתידו הפרטי. הוא לא מסוגל לבנות סולם עדיפויות אחראי לטווח הארוך.
ילד בן ארבע, יכול בהחלט לחזור על משפטים שאנחנו אומרים לו. אבל אם נחשוב רגע קט; כמה הוא יכול להבין את ההשלכות העתידיות של תזונה קלוקלת כאשר הוא רק בן ארבע? הוא אכל אתמול "מלא" שוקולד, והיום הוא בריא! גם לא כואבות לו השיניים…!!! אז למה שוקולד זה לא בריא??? בסופו של דבר. הוא אמור להאמין לנו. שאנחנו יודעים מה אנחנו אומרים.

קיום מציאות – שלא משתמעת לשתי פנים

רבות נאמר על כך, שילד בגל הרך – לומד מעשייה. לא מאמירות. שהדוגמאות שאנחנו, ההורים, או מבוגרים אחראיים אחרים בחייו מספקים, משמעותית הרבה יותר מכל ההסברים שאותם ניתן.
ענישה בחינוך, ובעיקר בגילאים הצעירים – כמוה כאמירה שהיא פיסית. נקיטת עמדה. קיום מציאות – שלא משתמעת לשתי פנים.
נכון. היא איננה נעימה. היא לא תתקבל על ידי ילדינו בשמחה ובתרועה (תרועות זעם, אולי…..)
אבל – היא חלק מתפקידינו כמחנכים. להציב בפניהם את מציאות העולם. להציב. לא – לספר על המציאות. לאפשר להם לחוות אותה. לאפשר להם להתאמן ביכולתם להתמודד עימה.
בחיינו כמבוגרים, יכולה הענישה ללבוש תחפושת של קנס, פיטורין, דו״ח, צבירת נקודות ועוד. במקרים קיצוניים – העונש לובש צורה של ״פסק זמן״. הרחקה מהחברה לזמן קצוב. אולם אילו – נקודות הקיצון.

אנחנו רחוקים משם שנות אור ומקווים שלא נגיע לעולם. ובטח שלא ילדינו
סנקציה, מחיר, תוצאה הגיונית של המעשים, פסק זמן

ענישה, כחלק מהתייחסות חינוכית לילדים צעירים, הם חלק מן המציאות בה אנו חיים. הם חלק מן המציאות שבה חיים הילדים. משום מה, אנו בוחרים שלא לעשות שימוש במילה עונש, וכבר בגילם הצעיר, זוכים הילדים שלנו לשיעור ב״כביסה מהירה״ של מילים.
לפני שנים מספר – קמה לה בגני הילדים, וגם בבתים ״פינת החשיבה״. אנו שולחים לשם את הילדים – לחשוב. שולחים אותם לחדר ״להירגע״. הילדים שלנו חיים בשפה העברית. הם מכירים את המושג ״עונש״.

חברים יקרים. מה שאנחנו עושים כשאנחנו בוחרים לנהוג כך, זה לתת לפעולת החשיבה של הילדים שלנו, משמעות של עונש. החדר שלהם, בו אנחנו מצפים שילכו לישון בלילה ברצון – מקבל אסוציאציה של עונש, והגרוע מכל – הם מקבלים שיעור מעשי במניפולציה. בכך שאם נקרא לדברים בשם אחר, נתאר אותם במילים מרוככות יותר – זה יהיה בסדר.

הילדים שלנו הם ילדים חכמים. הם קולטים אותנו. בואו לא נעשה מעצמנו צחוק בהמצאת שמות שונים ומשונים לאותה העשייה. בואו נקרא לילד בשמו. נהיה כנים אתו ובעיקר עם עצמינו. נלמד אותם שהם יכולים לסמוך עלינו. שאנחנו לא משקרים. שאם יש לנו משהו לומר – אנחנו אומרים אותו. שהם יודעים איפה הם עומדים באינטראקציה אתנו.

ניטיב לעשות אם נאפשר להם להתאמן ביכולתם לעמוד בהם, במקום החם והמוגן ביותר שלהם. בחיק הוריהם האוהבים והמגנים.

נקודות שחשוב לעמוד עליהן, כאשר מדברים על ענישה בגילאים צעירים:

אז מה בעצם כן עושים?

1. מחליטים. לעצמינו. כהורים. כמקבלי ההחלטות. היכן בעצם עובר הגבול. מה אנחנו מרשים ומה לא!
   ככל שנגדיר זאת לעצמינו ביתר דיוק – כך יהיה לנו קל יותר לזהות את הרגע שהילד עבר את הגבול.
2. בוחרים עונשים קטנים. מאוד מוגדרים. בעלי התחלה וסוף מוגדרים מראש ולא תלויים בהתנהגות. (שבוע בלי טלוויזיה זה עונש להורה, לפעמים יותר מאשר לילד).
   • לא משפילים את הילד.
   • לא כואבים מאוד לנו – ההורים לתת אותו (אחרת נמצא את עצמינו מתאמצים מאוד לא לתת אותו….)
   • לא פוגעים / מעליבים בני משפחה או מחויבויות אחרות שלנו כמשפחה (זה בלתי אפשרי שלא נבקר יותר את סבא וסבתא)
   • לא משאירים את הילד במצב לא מוגן ( אז אנחנו הולכים ואתה תישאר כאן לבד)
   • לא גורמים לנו כאב כספי (לא ללכת להצגה שכבר קנינו את הכרטיסים – זה יהיה לנו כל כך חבל, שנמצא את עצמינו מתאמצים כדי שהילד לא יקבל עונש. המאמץ – חשוב שיהיה שלו. לא שלנו ? ).
   דוגמאות לעונשים המתאימים לילדים:
   • שלילה של זכות מסוימת: צפייה בתכנית מסוימת, גישה למחשב/ למשחק מחשב, לקיחת צעצוע אהוב ליום אחד. (יש זכויות שאפילו שעה אחת בלעדיהם תיחשב לעונש – זה תלוי בשגרה של הילד ).
   • לצעירים מאוד – עד גיל חמש לערך – לשבת ליד ההורה (ללא שיחות ו"תשומי") למשך דקה – זו בהחלט אפשרות שיכולה להפיק את אותה ההשפעה.
   • יציאה מהחנות / מסעדה/ בית שבו אנו מתארחים לזמן קצוב מוגדר מראש.
3. אומרים באסרטיביות (דמיינו סימן קריאה בסוף המשפט):
   • לא!״ / ״אני לא מרשה את זה!״
   • ״לא מדברים כך!״
4. מוסיפים:
   • ״עשית…… ולכן אנחנו יוצאים מהחנות לדקה!״.
   • ״הרבצת לאחיך / היו פה מכות, אנחנו מפסיקים את המשחק ל5 דקות!״
   • ״קראתי לך ולא באת – אני מכבה את הטלוויזיה לדקה!״.
   • או כל משפט אחר שיהיה נכון לסיטואציה מנוסח בקיצור נמרץ ובפשטות, וסימן קריאה בסופו!.
5. אחרי שהסתיים העונש – אפשר לשאול- מה הייתה הבעיה, ולנסות ביחד אתו למצוא פתרונות ודרכי פעולה לגיטימיות.

חשוב לזכור!

עונשים אינם דרך חינוך! הם אמצעי. כלי. נכון לעיתים לעשות בו שימוש.
עידוד, חיזוקים חיוביים, תשומת לב חיובית בזמן המתאים, שמחת חיים והמון אהבה!!! – כל אלה – משמעותיים לא פחות, וחשוב שיהיו נוכחים בחיי ילדינו – הרבה יותר מאשר עונשים.

במקרה שבו ענישה חוזרת על עצמה שוב ושוב, ולאחר כשבועיים, בהם אנחנו מתמידים, לא מבחינים בשינוי בהתנהגותו של הילד, יש לבחון את המצב מחדש. לבדוק מה אנחנו עושים. משהו ממה שאנחנו עושים, הוא כנראה לא יעיל, ויש לחשוב איזה שינוי נכון לעשות בשלב הזה.

במקרה של חוסר וודאות, או בלבול, שווה לעיתים לפנות לאיש מקצוע – להכוונה קצרצרה. שתיים או שלוש פגישות , עשויות לתת מענה, ולהפוך את החיים של כולם – לנעימים יותר.

הצלחה ובריאות תמיד!!!
נטע.

ייעוץ וליווי חינוכי לעוסקים בגיל הרך
אתר ילדי

ביבליוגרפיה:

• אנציקלופדית YNET
• בבילון – מילון אינטרנטי
• סגל ש., שמעוני ש. , שרוני ו. "משמעת בכיתה, היבטים פסיכולוגיים וחינוכיים" בהוצאת מכון מופ"ת, 1997, ישראל.