אין תשובה חד משמעית לשאלתכם. , ובגיל שנה וחצי, עדיין קשה לי לענות בוודאות. אתם מכירים את בתכם הכי טוב, אתם יודעים מה היא צריכה.
לרוב, בסביבות גיל שנתיים – מתחיל אצל ילדים צורך בקבוצת בני גילם. המשחק החברתי מתחיל להתפתח, ועל אף שרוב התיאוריות גורסות כי עד גיל שלוש הילדים לא ממש מתייחסים לבני גילם, ניסיוני לימדני כי כמו בהרבה תיאוריות אחריות, כמו שגיל ההתבגרות מגיע מוקדם יותר, כך גם בגי לזה צריכים הילדים הצעירים את חברת בני גילם כבר בשלבים מוקדמים יותר.
מאידך, אני יכולה לספר על אימהות שבחרו להישאר עם ילדיהן בבית, עד שימלאו להם ארבע שנים. זה התאים להן, זה מתאים מסגרת המשפחתית שלהם. הילדים גדלים בבית עם ילדים, ולא כילדים יחידים, כך שאת חברת בני גילם – הם מכירים ונהנים מהם – גם מאחים, וגם מעוד שכנה הנוהגת באותה שיטה.
בגיל ארבע – זה כבר נחשב ליוצא דופן לגדל ילד לבד בבית. זה דורש אופי מאוד מיוחד של הורים היודעים להעמיד גבולות ביחד עם חום ואהבה, ומסוגלים ליצור בבית חברה קטנה המאפשרת לילדים להסתגל לעולם שבחוץ.
בגיל שנה וחצי, בה נמצאת בתכם, אפשר ללכת לבדוק גנים בסביבה, להתרשם לקראת שנת הלימודים הבאה. לא יקרה אסון אם היא תישאר בבית ותדאגו לה בהמשך בעצמכם לחברת בני גילה – זה אפשרי לפגוש חברים גם בגינה ציבורית.
מאידך, אחת החוויות היפות של ההורים הוא למצוא את הילדים הצעירים לומדים דברים ויודעים דברים – שלא באו מאתנו. בעולם קיימים עוד מקורות ידע, וחשוב שנעביר לילדים את המסר הזה.
אין צורך להשוות את הגן לבית – אין כל הגיון בזה. גן אינו בית, ולא מתיימר להיות. הוא אחר, הוא שונה, והמיומנויות המתפתחות שם הן אחרות.