נשמע הזוי? אולי.

אבל איפה מתחילים לדבר עם הילדים בפעם הראשונה על ההבדל בין המרחב הציבורי למרחב הפרטי?
מתי הם מתחילים לפגוש במצב שלא כל מה שמותר במרחב הפרטי שלהם, בבית, לא יכול להתקיים באותם התנאים כאשר הם במרחב הציבורי (בגן).
מתי הם פוגשים לראשונה בחופש ביטוי של אחרים, שלפעמים עומד בסתירה, או מתנגש עם חופש הביטוי הפרטי שלהם? שכדי לקיים את החופש הפרטי שלהם, עליהם להתחשב, לעשות הסכמים עם ״בעלי חופש פרטי״ אחרים, החולקים איתם את אותו המרחב הציבורי?

נטע ברכל התנהגות בכביש לילדים

מתי, מתי, מתי

מתי מתחילים לצפות מהם להתבונן במרחב שבוה הם מתנהלים / משחקים / מבלים או סתם עוברים, לפני שיוצאים לדרך?
מתי מתחילים לאמן אותם, שכשהם מעוניינים להשתמש במגלשה (או בכל מתקן אחר) , וכבר נשרכת לה שורה של ילדים בסמוך למתקן, כנראה שיש תור, וצריך לגשת לעמוד בסופו, ולהמתין לתור שלהם?
הגבול העובר כאן בארץ, בין המרחב הציבורי לפרטי, כמו הרבה גבולות אחרים כאן בסביבתנו, אינו לגמרי ברור או מוסכם. גם אנחנו ״הגדולים״ לא ממש סגורים עליו.
גם אנחנו לא תמיד מבחינים בין המרחב הציבורי והפרטי. מרגישים ״בבית״ אולי קצת יותר מדי, גם כשאנחנו לא לגמרי אמורים.
מרשים לעצמינו לדבר בטלפון, במסעדות, בתחבורה הציבורית, לדבר או לשלוח הודעות כתובות תוך כדי נהיגה,
מרשים לעצמינו לעבור נתיבים בכביש מבלי להודיע לנוסעים מאחורינו,
״להידחף״ לתור של מכוניות הממתין לפנייה ימינה, כי הרי אנחנו ממהרים הרבה יותר מכל השיירה של הנהגים שכבר עומדים שם ומחכים.
כהולכי רגל – חוצים כבישים, היכן שמתאים לנו, והכי קצר למסלול שלנו, כי הרי החוקים נועדו רק לנהגים, לא להולכי הרגל…… לא מתייחסים לרמזורים.
ועוד ועוד…….

  • Value your time – omnis iste natus error sit voluptatem
  • Take time off – totam rem aperiam, eaque ipsa
  • Never stop learning – quasi architecto beatae vitae dicta
  • Experience is overvalued – aspernatur aut odit aut fugit
  • Be courageous – iste natus error sit voluptatem

אז נכון. החוקים על הכביש לא נועדו למען הנוחות המרבית הפרטית שלנו. הם נועדו למען התנועה המיטבית של כלל המשתמשים במרחב הציבורי. ההנחה היא שאמנם לעיתים הם גורמים לנו לאי נוחות, או לדרך ארוכה יותר, אולם במבט כולל – נועדו להזרים את התנועה (ברכב וברגל) באופן השוטף ביותר והבטוח ביותר.
האם זה מושלם? לא. יש הרבה מקומות לשיפור. אולם עדיין – המטרה היא בסופו של דבר – טובת כולנו.
השאלה שאני שואלת (את עצמי, בעיקר), היא איזה מסר אנחנו מעבירים לילדים שלנו, כשהם רואים אותנו בעצמינו מחליטים, איזה חוק מתאים לנו לעמוד בו, ואיזה – לא.
איך הם לומדים את כללי ההתנהגות המתאימים למרחב הציבורי, את ההבדל בהתנהגות בו, לעומת המרחב הפרטי, כאשר אנחנו בעצמינו לא ממש מבחינים בין השניים.
נושא תאונות הדרכים והאופניים עולה לכותרות בתקופה האחרונה שוב ושוב. הלב נחמץ ומתכווץ לשמע עוד ילד שנפגע על אופניים (חשמליות או שלא), קורקינט, או שאר מתגלגלין על הכביש. אולם אין מדובר רק בילדים. גם הרוכבים הבוגרים יותר, מתעלמים מכך שהכביש הוא מרחב ציבורי בעל כללי התנהגות ייחודיים לו. הם מתעלמים מן העובדה, שצעירים מתבוננים בהם, ומתוך התבוננות זו, לומדים כיצד נהוג לנהוג במרחב ציבורי כמו זה.
אז אנא מכם, אנשים יקרים.
על הכביש מתנהגים כמו על הכביש. גם אם נראה לכם שאין שום בעיה. גם אם אתם מאמינים שאתם מסוגלים להתמודד עם כל הפתעה שתקפוץ עליכם. אתם עדיין משמשים דוגמה. מודל התנהגות עבור הצעירים שבינינו.
זכרו: אנחנו שומרים על הכללים, כי הכללים שומרים עלינו ועל כל ילדינו!!!

מסכימים איתי? חושבים אחרת?
מוזמנים להגיב, או לפנות בכל הקשר בדף הפייסבוק
נטע ברכל ייעוץ חינוכי, אימון וליווי להורים ולעוסקים בגיל הרך.

חדשות ומאמרים אחרונים

קטגוריות

Logo

נטע ברכל
יעוץ וליווי חינוכי לגיל הרך
0542100905