הפן החיובי של ה"לא!"

מיד אני צריך להיות השוטר הרע?

אחת החוויות החוזרות על עצמן בהורות שלנו, ונחוות שוב ושוב כקשות מאוד לביצוע, היא לעמוד מול בקשות הגוזל הקטן שלנו, ולומר לו איתן: "לא!" הרבה פעמים אני שומעת מהורים וממחנכים את השאלה – למה תמיד אני צריך להיות השוטר הרע? למשל במקרים בהם מגיע ילד בבוקר לגן עם חטיף / צעצוע או כל דבר אחר שאסור להכניס לגן, והגננת מתלוננת שההורים לא רוצים להתעמת, ומצפים שהיא תהיה "השוטר הרע" או במקרים בו להורה אחד אין חשק / כח להתווכח עם הילד, ומשאיר את המשימה באופן קבוע להורה השני, כשהוא נתפס כ "הורה הטוב" (הוותרן, המקל) ואילו ההורה השני תופס עצמו כ"הורה הרע" (המקפיד, הלא מאפשר ליהנות…) אין שום ספק בעניין. אם רוב ההורות שלנו מרוכזת במה שאסור לעשות – יש לנו עוד הרבה מה ללמוד. הורות / חינוך אינה רק איסורים. אבוי לנו אם כך. האיסורים הם ההגבלות – הגבולות שמסביב, המאפשרים את כל המרחב המדהים הזה שנקרא משפחה, שנקרא החיים. יחד עם זאת – ללא קיומם – לא מתקיים המרחב הבטוח. לא ניתן להבחין בין פנים וחוץ, כאשר אין הגדרה (כן , כן, מן השורש ג.ד.ר) של מה הפנים, ומה החוץ. אבל…. נניח רגע בצד את הדיון הפילוסופי הזה…. אז מהם הדברים הטובים שלומד ילד שחווה "לא!" מהוריו?

המרחב הבטוח

כשאנחנו אומרים "לא" לילדים שלנו – אנחנו מציירים להם את הגדר הזו – שמפרידה בין הפנים לחוץ. אנחנו מגדירים את המרחב הבטוח.  כשאנחנו מקפידים ומתמידים להגדיר את המרחב הזה – שוב ושוב בדיוק באותם המקומות, הילד יכול ללמוד לזהות את תחומי המרחב הבטוח שלו. לקבל את קיומם , ולהתפנות להנאה מכל מה שמציע לו אותו מרחב בטוח: התנסויות חיוביות, התנסויות שליליות שמחירן אינו יקר מדי, והילד מתאמן בקימה מחדש על הרגליו, ולומד לזהות את כוחות ההתמודדות שלו. מרחב כזה, בעצם מאפשר לילד למידה, צמיחה והתפתחות מיטביים.
כשאנחנו אומרים לילד "לא!" (ועומדים בכך) אנחנו מגנים עליו. מגנים עליו מפני חוסר בשינה, מפני עודפי סוכרים בגוף, מפני פגיעה בזכויות הזולתת מפני שהייה ארוכה מדי מול מסכים, שהוכחו כפוגעים בהתפתחות…
כשאנחנו אומרים לילד "לא!" (ועומדים בכך), אנחנו מלמדים אותו, שאנחנו מסוגלים להכיל אותו. שאנחנו חזקים מספיק כדי לשמור ולהגן עליו. שאנחנו מספיק חזקים כדי שהוא יוכל להישען עלינו. שאנחנו לא מתפרקים בקלות, וככאלה- נוכל לעמוד ביעילות גם בשמירה עליו מפני העולם (מפני המפלצת שמתחת למיטה, מפני הילדים בגינה, ומפני שאר הסכנות המטרידות ילדים – בהתאם לגילם, כמובן.
ולא פחות חשוב – ומכיוון שילדים לומדים מאתנו לפני הכל – כיצד להיות בני אדם, על פי הדגם שאנחנו מהווים עבורם  ובעצם – הסיבה העיקרית שהחלטתי לכתוב על הנושא –

לסיכום

אמירת "לא!" לילדינו, מעמידה בפנינו לעיתים קרובות אתגרים, וכמו בכל התנהגות אחרת שלנו, גם פה – אנחנו מדגימים לילדינו מהי התנהגות מקובלת, מהם הערכים והנורמות החברתיות המשמעותיים בחברה שבה אנחנו חיים.

בהרבה מקרים – קל יותר לוותר. לעיתים, מתוך שיקול דעת – נבחר לוותר. זה בסדר. אנחנו לא צריכים להעביר מסר של מושלמות, אלא של התנהגות "טובה דייה" (בהקבלה להגדרת ה"אמא הטובה דייה" של ויניקוט).

ההגבלות והאיסורים שאנחנו נותנים לילדינו, נועדו לשמור עליהם, ולאפשר להם התפתחות תקינה ומיטבית. אם אנחנו מרגישים שרוב ההורות שלנו מתרחשת במרחב שצמוד לגדר, וכל הזמן עסוקים במה אסור ומה מותר, אנחנו לא עושים את תפקידינו כראוי. עלינו לבחון כיצד נוכל להפיק את המקסימום מכל המרחב הבטוח שבתוך הגדר, ולאפשר לילדינו התפתחות מיטבית בתוכה.

אשמח לשמוע את דעתכם בנושא.

כמובן, להתייעצויות ושאלות, ניתן לפנות גם כאן, וגם בהודעות פרטיות, או בדף הפייסבוק.