חרם חברתי
חרם חברתי הוא מושג מאוד מפחיד, ובצדק! הוא גם מאוד חמור.
מי מאתנו, המבוגרים, שחווה חרם כילד, יודע לומר שהזיכרונות הכואבים, יכולים להשאיר בנפש צלקות כואבות ומשמעותיות יותר מאשר כל פגיעה פיסית.
אבל החרמות הללו, שאנחנו זוכרים, הם על פי רוב חוויות חברתיות שנזכרות מגילאים גדולים יותר מאשר מגילאי הגן.
אתם מוזמנים לקרוא עוד על חרם חברתי, כאן.
בימינו, כשתופעות שמוגדרות כמאפיינות את גיל ההתבגרות, מחליקות להן למטה, לגילאים צעירים הרבה יותר, אנו נוטים לראות תופעות המזכירות ובהחלט מאפיינות חרם, אפילו בגילאים צעירים, כמו בגן הילדים.
ההבדל המשמעותי הוא שבעוד שבגילאים מאוחרים יותר, מתאפשרת יכולת קוגניטיבית גבוהה יותר לגבי – איך זה יתקבל או יורגש על ידי נשוא ההחרמה, בגילאי הגן, היכולת הזו לא תמיד, ואפילו לרוב – לא קיימת. באותה מידה, יש להבין שגם הילד ה"מחרים" לא עושה את מה שעושה כדי לעורר חרם. הוא אומר את מה שעל ליבו – לחבר שלידו! זה הכל.
מהלכים לא מתוכננים
אם נשווה את המהלכים החברתיים הללו למשחק שחמט – נדבר על מהלכים לא מתוכננים, על מחשבה רק על הצעד הבא, וחוסר יכולת לצפות איך יושפעו חמשת המהלכים הבאים ממהלך זה.
ילדים בגיל גן, על פי רוב, לא מסוגלים לחשוב כל כך הרבה צעדים קדימה. לא מסוגלים להבין השלכות עתידיות. עם זאת, כבר בגיל הגן, חשוב להתייחס באופן חד משמעי להתנהגויות המבטאות התאגדות להתנכרות חברתית בכל רמה שהיא.
את ההתייחסות נכון להפנות באופן המתאים, לשלושה מישורים. מישור אחד הוא הילד הנפגע, אותו צריך לחזק (אפרט בהמשך), שני מישורים נוספים, מיידיים, וחשובים לא פחות, ואף יותר לצורך מניעה, הם הפנייה לצד הפוגע – היוזם, והצד הפוגע – הנגרר.
אני רוצה להתחיל דווקא בצד הכוחני – הפוגע, שהטיפול בו, הוא הטיפול המניעתי.
במקרים רבים, הצורך שלנו, כמבוגרים לפעול ברגישות, לחשוב שאולי אנחנו מגזימים, אולי לא נדבר, כדי לא להעליב או לפגוע יותר, אולי בגלל שהחוויה שלנו לוקחת אותנו למושגים של "חרם" יש להתייחס לכך באופן אחר, רגיש יותר, בעדינות יותר……..
אנחנו קצת מפספסים את השלב הראשון – שהוא הצבת גבולות! אנחנו עלולים לפנות לנושא בהססנות, ולפספס את הצעדים הראשונים החשובים בתחום זה: לדעת היכן עובר הגבול, ולהיות החלטיים לגבי האיסור לעבור אותו!
מה זה בעצם אומר?
א. מזהים מצבים בעלי פוטנציאל לסוגים שונים של התאגדויות אנטי-חברתיות. גם מצבים חד פעמיים מזמנים סיבה מעולה להעביר מסרים כמו:
• בשום פנים ואופן לא רותמים חבר נגד חבר אחר.
• אין מצב של שניים או יותר – נגד אחד.
• בשום פנים ואופן לא משתפים פעולה עם חבר שמנסה לרתום אותנו נגד חבר אחר.
משפטים כאלה – חשוב שיישמעו בסביבת הילדים. ושיישמעו, ולא רק אחרי שהגענו למצבים מסובכים וקשים יותר.
ב. כאשר יש התאגדות כזו, מנסים לזהות מי הדמות ה"יוזמת" את הרעיון. ובשיחה אישית, לא לפני שאר הילדים, עורכים בירור:
• שואלים מה היה.
*כמו בהצבת גבולות בנושאים אחרים, מומלץ להימנע משאלות "למה עשית?", "למה אמרת?" שעלולות להעביר מסר שאינו חד משמעי, או שאומר שאולי יש סיבה שבעקבותיה התנהגות כזו תהיה מקובלת.
• אומרים בניסוח ברור ומוחלט: "גם כשאתה כועס על חבר / רב עם חבר, זה בינך ובינו! אתה בשום פנים ואופן לא מצרף חברים לריב שלך! אתה מוזמן לפנות אלי לעזרה תמיד! לא לחבר!!!"
ג. שיחה דומה, ממוקדת, אישית, עם הילד הנגרר: "כששני חברים רבים – הריב הוא ביניהם! אתה לא מצטרף לשום צד! אתה מוזמן לפנות אלי, תמיד! אם אתה צריך עזרה, או אם מנסים לגרור אותך לתוך ריב שלא שייך לך!!!"
ד. משתפים את ההורים. במיוחד אם מדובר בהתנהגות חוזרת. לספר מה היה בגן. אין צורך שההורים יענישו בבית, אבל בהחלט יש צורך שבהזדמנויות שונות שנקרות על פניהם אחר הצהריים, הם יעבירו את אותם המסרים. חשוב להבהיר להורים, מהי מטרת השיתוף שלהם בנושא. כמובן שכל הורה – בהתאמה לחלק שלקח ילדו באירועים.
ה. עוצרים מיידית! פעילות של אותם הילדים, כשמבחינים בהתנהגות או בשיחות בעלות פוטנציאל או מטרה של התאגדויות אנטי חברתיות.
באשר לילד הנפגע.
יש להבחין בין מקרה שבו מדובר בהתאגדות חד פעמית מול אותו הילד, או לחילופין, אם מדובר בילד שמסגל לעצמו התנהלות "קורבנית", שברמה כל שהיא מעוררת אנטגוניזם מצד שאר הילדים.
אם מדובר במקרה חד פעמי, זה לא ילד שנטפלים אליו באופן קבוע – אפשר להתייחס נקודתית (אם הוא בכל ער לזה שהייתה התאגדות כזו בגן) כמו בכל מקרה אלימות אחר. לחבק, לחזק, ולהמשיך בפעילות.
אם מדובר בילד שההתנהגות בקבוצה מרבה לצאת נגדו, שווה לשוחח עם הוריו. לא למהר לומר שעושים נגדו חרם! כן לעורר את תשומת ליבם על קשיים חברתיים. על צורך בהתייחסות ממוקדת יותר. לבחון האם יש צורך בטיפול רגשי, צורך בהצטרפות לקבוצה העוסקת ברכישת מיומנויות חברתיות.
לחזק אותו, להעצים אותו. למקד אותו בהצלחות שלו.
חשוב מאוד – את אותה העצמה, להפנות לעוד כמה ילדים. שלא נעורר מצב שאנחנו הופכים אותו ליקיר הגננת, ובכל עלולים להעמיד אותו על המוקד כמטרה להתנכלויות נוספות.
לערוך תצפית ממוקדת, לבחון אם יש טריגרים בהתנהגותו, ומהם, המעוררים התנגדות.
לערב (כמובן ברשות ההורים) את פסיכולוג הגן. ולהתייחס באופן נקודתי לקשיים של אותו הילד.
בכל מקרה של התלבטות שלכם – המבוגרים, בקשו עזרה. התייעצו עם איש מקצוע.
מחיר ההתעלמות – יקר מדי.
אחווה ושלום לכולנו,
שלכם,
נטע.
לשאלות, התייעצויות, או אפילו שיתוף של סיפורים אישיים, אתם מוזמנים לדף הפייסבוק
.
