האבחונים על מערכת החינוך

(בעקבות כתבה על ריבוי האבחונים ששודרה בערוץ 2 ב 20.10.2014 )

אתמול בערב צפיתי בתכנית על מחדל האבחונים ומערכת החינוך.

התכנית עוררה שאלה מהותית לגבי נחיצותם, מהימנותם והשפעתם של האבחונים על מערכת החינוך. על השימוש שעושים בהם העשירונים העליונים, על מקומם בהעמקת הפער בין המעמדות.

אינני מנסה לסתור אף אחת מהתובנות אליהן הגיעו עורכי הכתבה.

אני כן רוצה להתייחס לדברים שנאמרו שם, במקרה הפעם על ידי הגברת נתניהו, אולם זו לא הפעם הראשונה שדברים כאלה נאמרים. שכאשר נשאלה על מקומם ואחריותם של ההורים, היא מיד טענה ש"איש לא אשם" בקושי של הילדים בימינו להתמודד עם מערכת החינוך.

כן. מערכת החינוך שלנו מיושנת. כבדה. יש לה נקודות תורפה לא מעטות. אני מסכימה עם זה.  אולם אני מוחה בתוקף על זריקת כל האחריות עליה. מערכת החינוך היא יישות המתקיימת בתוך החברה שלנו. התרבות שלנו.

כמה קל להצביע על, כל הגורמים "האחרים" האשמים במחדלים.

מי אלה? ה"אשמים" ?

או אולי נחליף את המילה אשמה – במילה אחריות.

כי עם אחריות, באה היכולת לעשות משהו בנידון. אחריות מביעה עמדה של כוח. בעוד שאשמה – מגיעה עם תחושה של קורבנות וחולשה.

נטע ברכל הפרט מול דרישות מערכת החינוך.

בואו נדבר על האחריות הזו.

היום בבוקר, שמעתי את אברי גלעד מדבר – בהקשר אחר לגמרי (ואולי באותו נושא ממש!?!) על הקשיים של הקשישים בכבישים. על כך שבימינו, לאיש לא אכפת מקשייו של רעיהו. אני לא זוכרת את המילים המדויקות. אולם הן משקפות מצב שאני מאוד מסכימה אתו.

אנחנו חיים בעידן שמקדש את האינדיווידואליות. מקדש את הייחודיות. את ההגשמה האישית. אנחנו מחנכים את ילדינו לעשות רק מה "שנעים להם" (ראו תגובה שכתבתי למאמר שפורסם על דף פייסבוק של מכון אדלר לפני כמה ימים).

דחקנו הצידה את הערכים השיתופיים. החברתיים. שכחנו קצת ש"חופשי – זה לגמרי לבד".

כן. המערכת מיושנת. ובכל זאת – כשהילדים שלנו מגיעים אליה, הם נפגשים בפעם הראשונה לפעמים במערכת, שלא מעצבת את עצמה סביב הצרכים הייחודיים של כל אחד ואחד ממרכיבה כאינדיווידואל. היא מתייחסת לצרכים של הילדים – כקבוצה. היא מעוצבת כך שהשימוש במשאבים שיש בידיה, ייתנו את המיטב שהיא יכולה להפיק ממשאבים אלה. גם לקבוצה, וגם למרכיביה.

אני מסתובבת במערכות חינוך רבות. בעיקר בגני ילדים. נפגשת עם אנשי חינוך, עם הורים. מעולם! לא נפגשתי באיש חינוך שעל דעת עצמו התנה כניסה של ילד למערכת בנטילת תרופה.

כן פגשתי – גננות מתוסכלות שמגיע אליהן לגן ילד שעבר אבחון. שנבדק על ידי גורם מוסמך לאבחון הפרעת קשב, שהגורם המוסמך קבע כי נכון לטפל בילד טיפול תרופתי. והורים – שמסרבים לתת אותו.

הורים שמאמינים שמערכת מתוקנת, צריכה להיות מסוגלת להתמודד עם הילד שלהם, לפחות כמו שהם מתמודדים איתו בבית ואפילו יותר.

אז אולי גם זה נכון. כן. יש להכשיר כיום את הצוותים החינוכיים להתמודדויות עם אתגרים שאנו פוגשים יותר בימים אלו.

  • Value your time – omnis iste natus error sit voluptatem
  • Take time off – totam rem aperiam, eaque ipsa
  • Never stop learning – quasi architecto beatae vitae dicta
  • Experience is overvalued – aspernatur aut odit aut fugit
  • Be courageous – iste natus error sit voluptatem

אבל. ויש כאן אבל חשוב.

יש להכשיר גם את הילדים המדהימים שלנו. היצירתיים, הייחודיים, להתמודד עם הדרישות של החיים בחברה שלנו. להכשיר אותם לחיים בתוך חברה פלורליסטית. חברה שבה כל פרט הוא ייחודי, ובכל זאת, מוגדרת כחברה. כתרבות שיש לה גם מאפיינים משותפים. שיש לה גם קיום משותף. שיש דברים, שעל אף שהוא מאוד רוצה לעשותם, עם כל הכאב שבדבר, הוא לא יכול לעשות כשהם עלולים לפגוע באינדיווידואל אחר המתקיים לידם.

נכשיר אותם להתקיים בחברה שמתקיים בה גם מערך היררכי כלשהו. של סמכות. של מקבלי החלטות. שלעיתים ההחלטות שמתקבלות על ידי ממונים עלינו – לא מקובלות עלינו. שיש דרכים מקובלות לנסות ולשנות את ההחלטות האלה, אולם לא ניתן לפגוע או לסכן אחרים, בו בזמן.

אם נדמה לי שהרמזור האדום בצומת בו אני עומדת ארוך מדי, וזה לא הגיוני שאצטרך לעמוד ולחכות כל כך הרבה, אין זה אומר שמותר לי לעבוד באדום. אני יכולה לפנות לרשויות, לאסוף חתימות, להוכיח את עמדתי, ולנסות לעשות שינוי בדרך מקובלת. חציית צומת ברמזור אדום אסורה בהחלט! היא מסוכנת ומסכנת!!!

אז בואו לא נחפש את מי להאשים. בוא ניקח אחריות כולנו.

  • נספק דוגמא אישית בראש ובראשונה. מה אנחנו עושים כשמשהו לא מתאים לנו? מזלזלים בחוק? (נדחפים בתור, חוצים כביש באדום, הדברים הקטנים האלה, של היום יום…)
  • נעמיד את ילדינו במקום. נעצור אותם כשהם שקועים כל כך במטרתם, שהם שוכחים שיש עוד אנשים בסביבה (כשהם עוברים בריצה, וקצת דוחפים מישהו בלי משים, כשהם מתנפלים על צלחת חטיפים המיועדת לכולם, כשהם עושים מניפולציות כדי להשיג את רצונם, ללא התחשבות באחר)
  • נשבח אותם על הרצון שלהם. על התכנון, על היכולת, על המחשבה.
  • נצטער יחד איתם, כשהם לא יכולים לספק את רצונם בו ברגע.
  • נלמד אותם שהם מסוגלים להתמודד עם ההמתנה. עם האיפוק / הדחייה.
  • נבדוק מה הם ואנחנו יכולים לעשות אחרת בעימותים עם המערכת. ולא רק מה המערכת צריכה לשנות.
  • נמשיך לאהוב אותם כל כך, שיהיה לנו כוח ותהיה לנו מוטיבציה, לעמוד מולם איתן, ולשמור עליהם ועל העתיד שלהם.

מה דעתכם?

אתם מוזמנים להגיב בדף הפייסבוק:

חדשות ומאמרים אחרונים

קטגוריות

Logo

נטע ברכל
יעוץ וליווי חינוכי לגיל הרך
0542100905