"תבקש סליחה……"

מושיט היד – ולוקח

ירון ואופק בני הארבע משחקים בגן. ירון מסיע מכונית ירוקה, בהנאה צרופה. אופק אוחז במכונית אדומה, אולם רוצה גם את הירוקה. אופק רואה את שבה חשקה נפשו מוסעת לה לפניו. מושיט היד – ולוקח.

ירון – פתאום קולט שנחטפה לו המכונית מן היד. הוא מניף את ידיו בחוזקה בתסכול, לעבר ה"חוטף".

בעוד שני הילדים מנסים כל אחד מהם בעצמה להשיג את מושא עיסוקים, מונפות ידיים, נצעקות צעקות, נמשכת המכונית מצד לצד, ושני הגוזלים, שרק רצו לשחק בשקט, מוצאים עצמם חבולים וכואבים.

ממממ…… לבקש סליחה

אנחנו – המבוגרים האחראיים, מיד ממהרים לעצור את המהומה, ולהרגיע את הרוחות. מבררים, בודקים מה קרה, ומיד – מבקשים מן הילדים לבקש זה מזה –  סליחה.
ממממ…… לבקש סליחה.
מה לבקש?
למה זה בעייתי בעצם, לדרוש מהילדים לבקש סליחה?
דרך החשיבה הקונקרטית של הילד בגיל הרך.

כשאני מבקשת מים – אני מצפה לקבל מים.

כשאני מבקשת אוכל – אני מצפה לקבל אוכל.

כשאני מבקשת שידליקו את האור – אני מיד רואה את התוצאה – יש אור.

אך….. מה אני מקבלת כשאני מבקשת סליחה?

מה אני מצפה מילד שיקבל כשהוא מבקש "סליחה"?

מה, בראייתו המאוד קונקרטית בגיל זה, הוא מקבל כשהוא מבקש סליחה?

משמעות הסליחה

היכן בעצם יושבת חשיבותה של הסליחה? בפעולת בקשתה? או בעצם הסליחה עצמה?

אם נחפש משמעות למילה "סליחה" במקורות, נגלה כי סליחה יכולה להינתן אך בשם שמיים. אדם יכול רק למחול לחברו. ושוב – חשיבותה של המילה שוכנת בעצם פעולת המחילה / הסליחה, ולא על מבקש הבקשה.

למה זה חשוב?

כשאנחנו, כמבוגרים, מלמדים את הילד "להגיד לחבר סליחה" , אנחנו מלמדים שעצם האמירה – מוחקת את הפעולה. אני יכול – לכתוב ולמחוק. להכות ולבקש סליחה, וזה בסדר. הכל ישכח. (דיברנו על חשיבה קונקרטית בגיל הזה?

אנחנו שמים את הדגש על בקשת הסליחה, ולא על פעולת הסליחה, שהיא המשמעותית. למידת סליחה, רכישת היכולת לסלוח, אורכת זמן רב. כמה מאיתנו, המבוגרים, עדיין לא מצליחים לסלוח על עוולה כזו או אחרת שנעשתה לנו.

העלאת הסבירות ליצירת מאבק כוחות נוסף עם הילד

אנחנו בדרך כלל מגדילים לעשות, ומתנים את החזרה למשחק, בבקשת הסליחה. לעיתים אפילו עלולים, להכניס את עצמינו למאבק כוחות נוסף עם הילד, שממאן לבקש סליחה.

כאשר אנו מתמודדים עם ילדים המרבים להיקלע למריבות, אנו בדרך כלל עומדים מול ילדים שקשה להם להתמודד עם תסכולים, ומספר מאבקי הכוח, המאפיינים אף הם גילאים אלה, אינו קטן.

התנהלות כזו, מול ילדים עימם אנו מרבים להיקלע למאבקי כוח, עלולה להסלים מצבים ולעורר תסכולים נוספים, כשבעצם, כפי שנידון בסעיפים הקודמים, משמעותה העמוקה של הסליחה היא בנתינתה, ולא בבקשתה.

איך, אם כך, נכון להגיב?

כאשר אנו כהורים, או כמחנכים נתקלים בסיטואציה כזו, נדרשת מאתנו התערבות כלשהי. בהתערבותנו, יש כמה מסרים ברורים ופשוטים שחשוב שנעביר לילדים:

1. תסכול כמו זה שהפגין הילד – פוגע בחברו

2. פגיעה בזולת (פיזית או מילולית) אינה מקובלת

3. באמצעות תגובה פוגעת, כמו זו שהפגין הילד, הוא לא ישיג את מבוקשו

4. תגובה כזו יכולה לעלות לו במחיר הרחקה מהמשחק, או סנקציה אחרת

5. לעיתים, גם אם יפעל בדרך המקובלת, ייאלץ להמתין לפני יוכל (אם יוכל) לקבל את מבוקשו

6. כשאדם פוגע בחברו, הוא מוזמן לבקש את סליחתו

7. קבלת הסליחה, היא ההתנהגות הבוגרת, ונתונה בידי הצד הנפגע

המון מסרים!  איך מעבירים כל כך הרבה מסרים, לילדים כה צעירים, ובכמה שפחות מילים???

דרך תגובה אפשרית:

1. עוצרים מיד את ההתנהגות הלא מקובלת

2. אומרים במילים: "לא מרביצים" / "לא חוטפים" או כל דבר אחר, על פי הסיטואציה

3. מכילים ביחד איתו את התסכול – בסבלנות, עד שנרגע

4. לא נותנים לו מיד את מה שניסה להשיג, או מה שגרם לו להתפרץ, יהיה עליו להמתין, כשיהיה רגוע, יוכל שוב לנסות לבקש את מה שרצה. מאפשרים לו לבקש בדרך שמקובלת עלינו. לחזק אותו על כך

5. כשרגוע – אומרים: "ילד בוגר, מבקש סליחה כשהוא פוגע בחברו". לא נכנסים לעימות על בקשת הסליחה.

אם הוא לא מעוניין – מציעים: "אין בעיה. כשתרגיש שאתה בוגר תוכל לבקש"

6. אם הילד השני לא מעוניין – חייבים לכבד זאת

7. עוזרים (אחרי שחיכינו, אחרי שביקש בדרך המקובלת) לילדים להגיע לפיתרון (הסכם/פשרה/תור…)

בהצלחה.

וגמר חתימה טובה,

נטע.