תוקפנות נמצאת בכל מקום שבו יש אינטראקציה
רוני להב – תוקפנות בגיל הרך היא עניין טבעי ובלתי נמנע. התפקיד שלנו כהורים הוא להקנות לילד את הכלים להתמודד איתה בהצלחה
אין הבדל גנטי בין בנים ובנות בתוקפנות (תמונה: sxc) לראות את הילד שלנו ממרר בבכי ממכה שקיבל מילד אחר, זה לא קל. לפעמים בא לנו להבהיר לילד המכה שעם הקטנצ'יק שלנו לא מתעסקים, אבל כמובן שאנחנו לא עושים את זה.
"תוקפנות נמצאת בכל מקום שבו יש אינטראקציה", מסבירה
נטע ברכל, יועצת חינוכית ומדריכת הורים לגיל הרך
: "כאשר ילד בגיל שנתיים-שלוש מגיע למצב של חוסר הסכמה עם ילד אחר, הוא עשוי להגיב באלימות. בגיל הזה אין לו את הכלים להתמודד עם עימות כמו שיש לנו. התוקפנות נרגעת כשהוא לומד לדבר, לזהות את הגבולות שלו ולדחות סיפוקים. אין הבדל גנטי בין בנים ובנות בתוקפנות, אבל בדרך כלל הבנים נוטים להיות אנרגטיים יותר והבנות מדברות מוקדם יותר ולכן מצליחות להסביר את עצמן קודם. בשלב מאוחר יותר ההבדל גדל כיוון שנכנסות לתמונה ההשפעות והציפיות מהסביבה ומהבית כלפני המינים השונים".
מה קורה כאשר התוקפנות נמשכת?
פרסומת "הדבר הראשון שכדאי לבדוק הוא הפן הנוירולוגי. ייתכן שיש קושי בוויסות התחושתי של הילד, כלומר, בסף הרגישות שלו למגע ולעוצמה. כשהסף נמוך במיוחד, הילד חש כל גירוי וכל מגע וההתמודדות מקבלת מימד דרמטי ואף היסטרי. כשהסף גבוה במיוחד, הילד נאלץ להפעיל יותר כוח כדי להרגיש משהו ואז הוא נתפש בעיני הסביבה כ'אגרסיבי'. הפתרון הוא טיפול באמצעות ריפוי בעיסוק אשר יעדן את תנועותיו ויעניק לו כלים לתקשר טוב יותר עם הסביבה, אך חשוב לדעת שה'אגרסיביות' תישאר חלק מהטמפרמנט שלו. סימני הזיהוי הם: ילד שהוא תוקפני גם כאשר כוונותיו טובות (כשהוא מחבק ומלטף), כשהאחיזה שלו מאוד חזקה, כשהוא מעדיף אוכל מתובל ועז טעם ועוד".
ובמקרה שהתוקפנות לא נובעת מסיבה נוירולוגית?
"מלבד האפשרות הקיצונית שהתוקפנות נובעת מהבית, שאליה לא נתייחס הפעם, את הסיבה לתוקפנות נגלה דרך בדיקת האינטראקציות של הילד עם הסביבה. בגיל הזה הוא מגלה את היכולת שלו להתנגד לרצון של מישהו אחר. מצד אחד זו הבעת עצמאות נורמלית ורצויה מבחינה התפתחותית, מצד שני היא מתבטאת בתגובות פיזיות אינסטינקטיביות כי עדיין אין לו כלים אחרים להתמודד- מנגנון דחיית הסיפוקים שלו חלש, וכך גם היכולת המילולית שלו להביע את תחושותיו. כיוון שמולו ניצב ילד עם יכולות דומות, נוצר עימות אלים. בסיטואציה כזו תפקיד המבוגר האחראי הוא להתערב, לא כדי לשפוט אלא כדי לעזור לילדים לתקשר ביניהם. לדוגמה, בריב על צעצוע – קחו את הצעצוע ביד ואמרו: 'אני רואה שיש פה בעיה, אני יכולה לעזור?' או שאלו שאלות כן-ולא שיתמללו עבור הילד את מה שהוא לא מסוגל להגיד: 'אתה רוצה להגיד לו שזה שלך?… אולי נגיד לו שעכשיו אתה רוצה לשחק בזה?'. אם הצד השני מסרב וקשה לילד להתמודד עם זה, חבקו אותו ואמרו שאתם מבינים שקשה לו.
אל תזלזלו בקושי שלו ('זה רק צעצוע') ואל תנסו לשנות את המציאות עבורו. תנו לו את הביטחון שאתם שם ושזה בסדר להיות מתוסכל ולבכות. הבכי הוא לא אסון וגם אתם צריכים ללמוד להתמודד אתו. הדגישו בפני הילד את הכוח באיפוק: 'כל הכבוד לך שאתה מתגבר, אתה חזק', ועזרו לו לדחות סיפוקים: 'אני יודע שאתה רוצה את זה וקשה לחכות, אבל אי אפשר'".
איך מתמודדים כשהילד שלך הוא "אלים סדרתי"?
ענישה בדיעבד אינה יעילה (תמונה: photos) "בודקים אם ההתנהגות בגן חופפת להתנהגות בבית. אם לא, צריך לבדוק את האינטראקציה בגן באמצעות תצפית של הצוות או של גורם נוסף. זו לא בושה לקבל עזרה מקצועית ואין צורך להתייחס לעניין כאל 'טיפול' ממושך או כאל בעיה התנהגותית אצל הילד. התצפית תזהה את המקור לתוקפנות ותציע כלים לפתרון מהיר. במקרה שבו התוקפנות קיימת גם בבית והמקור שלה התנהגותי, צריך ללמוד התנהגות חדשה. אפשר לעשות זאת באמצעות תכניות שונות לעיצוב התנהגות (בסגנון תכניות 'סופר-נני' למיניהן). הענישה היא נושא מורכב. עליה להיות מענה מיידי והגיוני למעשה שנעשה, לדוגמה: 'אם נשכת- לא תקבל את הצעצוע, אפילו שהילד הבוכה לא משחק אתו כרגע'. ענישה בדיעבד אינה יעילה כי הילד לא יקשר בין החטא לעונש. אם הוא הרביץ בגינה, כדאי להחזיר אותו הביתה מיידית אבל לא למנוע ממנו לחזור לגינה למחרת. אפשר להזכיר לו בדרך שאם ירביץ שוב תחזרו הביתה כמו בפעם הקודמת".
איך מתמודדים כשאלימות מופנית כלפי הילד שלך באופן עקבי?
"להקשיב לסיפור שלו ולהגיב: 'זה נשמע לי שהיה לך באמת לא נעים…' אחר כך לדבר עם המבוגר שנכח באירוע כדי להבין מה בדיוק קרה, כי הזווית של הילד מאוד אינטואיטיבית. אני לא ממליצה להגיד לילד להחזיר מכות, אם הוא מחזיר באופן אינסטינקטיבי, הוא לא זקוק להכוונה. אם לא, הוא רק יילחץ יותר מהציפיות שלכם והתסכול שלו יגבר. אמרו לו שהדרך הנכונה להגן על עצמו היא לקרוא לגננת או למבוגר האחראי. חשוב להעביר לילד את המסר שאתם סומכים על אותו מבוגר שישמור עליו וכך גם ללמד אותו לסמוך על האנשים "הנכונים" מבחינתכם.
אם הילד קרבן באופן עקבי, צריך לבדוק מה הטריגר לזה באמצעות מעקב ותצפית של הגננת או איש מקצוע. זו יכולה להיות בעיה של דימוי עצמי נמוך, צורך לְרַצות, אינטראקציה עם אחים בוגרים או, במקרים קיצוניים, קורבנות ממקור אחר. שוב, אין צורך להילחץ, לרוב מדובר בסיבה נקודתית וקלה לפתרון".
זכרו כי הנטייה לתוקפנות קיימת אצל כולנו ברמות שונות והיא חלק בלתי נפרד מהתפתחות הילד, אם תתייחסו אליה בסבלנות, ילדכם יצליח להתמודד עם אלימות בצורה טובה יותר.
